מלחץ שמפריד ללחץ שמחבר / פרשת תצווה / חומש שמות

י״ב באדר ה׳תשפ״א (פברואר 24, 2021)

״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד״. כך מתחילה הפרשה. כתית, פעולת הכתיתה היא הכאה בזיתים הבשלים, שבעקבותיה ניגר מן הזיתים שמן. סיפור פורים מתאר חברה יהודית שנמצאת בשאננות. חברה יהודית שמתבוללת ומשתתפת בסעודת אחשוורוש הנלעג. הדרך בה היהודים מתעוררים לתשובה היא באמצעות לחץ חיצוני (ובאנלוגיה זו המכה). רק כשמורגש איום על חייהם של היהודים מתעורר דחף לשינוי, וכדי שהמציאות תתקדם ותשתפר הרי לא מספיק רצון טוב אלא שיש צורך שהמציאות החיצונית תתקומם באופן גלוי כנגד העיוות. לפעמים רק כשאנחנו מאותגרים, נכתשים, הטוב שבנו מתגלה ואנו מצליחים להתעלות, להתפתח ולצמוח.

איך זה רלוונטי לנו היום כיוגיסטים?

בתקופה זו הרגשת הלחץ החיצוני מורגשת אצלי יותר מתמיד. השינויים שאנו עוברים בסטודיו במהלך השנה האחרונה רק מתגברים ומחריפים ככל שהזמן עובר. בפרשה הקודמת, אחרי שבנינו מקדש והתמלאנו באור של הבורא מגיע שלב נוסף: הפצת האור הלאה. אני רוצה להאמין שלמרות האתגר אנחנו עסוקים בסטודיו בהפצת אור הלאה לזולת. לא מספיק לבנות משכן עבור הבורא (או הבורה שבתוכנו) אלא צריך להעביר את האור הזה הלאה. בעבר זה היה התפקיד של הכהנים. להוריד את התורה לתוך החיים היומיומיים, ולחבר בין הרוחניות לגשמיות. וכיום למעשה זה התפקיד של כולנו. המילה ״תצווה״ או ״מצווה״ פירושה בפנימיות הוא צוותא, יחד, חיבור.

אני מאחל בכל ליבי שנזכה לחבר ולהתחבר, כי זאת משמעות יוגה.

בברכת שבת שלום ופורים שמח!

עדי

נ.ב. השראה לכתיבה מהדברים של הרב חגי לונדין ורפאל כהן על הפרשה.