נשימה ונשמה/פרשת וארא/חומש שמות

כ״ח בטבת ה׳תש״פ (ינואר 25, 2020)

בפרשה אנחנו קוראים על המכות שמביא הבורא על מצרים כהכנה ליציאת מצרים. חז"ל אומרים: "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". ובתורת החסידות מוסבר שסיפור יציאת מצרים זה הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו. לכל אחד מאיתנו יש את המיצרים וההגבלות שמפריעים לו בהתקדמות העבודה הרוחנית שלו.
קל להבין ממה שנכתב עד כה שמצרים זה לא מקום טוב להיות בו ובכל זאת בני ישראל לא רצו לצאת ממצרים.
פסוק מעניין בפרשה נותן הסבר לעניין הזה : "לא שמעו אל משה מקוצר רוח".
רש"י, גדול פרשני המקרא מפרש: כל מי שהוא מצר (מצטער) – רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.

איך זה רלוונטי לנו היום כיוגיסטים?

נדיר שהתורה מדברת על הגוף הפיסי. עיקר התורה בנשמה ובנפש האדם ומלמדת אותנו כיצד להשתנות ולהתקדם רוחנית. ובכל זאת, לומדים כאן עד כמה חיבור גוף נפש הוא אחד.
לומדים שכשיש קשר חזק בין אותיות (נשימה-נשמה) אז יש קשר רוחני חזק. כשאחת נמצאת, השנייה נמצאת וכשאחת לא נמצאת השנייה לא נמצאת.
כששואלים אדם מה מצב הרוח שלו, ודאי שהתשובה היא מצב הנשימה שלו. אדם עצוב כמעט שלא נושם.

הנשימה קשורה לרצון לרצות טוב. לרצות טוב זה לעורר את השאיפות האמיתיות שלנו (הרצונות הגבוהים שלנו).
בגשמיות כדאי להסתפק במועט (איזהו עשיר השמח בחלקו). ברוחניות כדאי לשאוף להכי גבוה, להכי טוב.
כח הנשימה הוא כח של חיבור, למי שאני באמת.

אנחנו כיוגיסטים קיבלנו כלים נפלאים להאריך את נשימתנו. תרגילי נשימה, ועצם המודעות לנשימה שלנו במהלך תרגול תנוחות עשויה להשפיע על המצב הנפשי שלנו ובכך לחבר אותנו לנשמה שלנו.

שבת שלום ומבורך

נ.ב. השראה לכתיבה מדברים של הרב אסף משה בילר על נשימה ונשמה.