על כבשים ותרגולים כאן ועכשיו/פרשת פינחס/חומש במדבר

י״ז בתמוז ה׳תשע״ט (יולי 20, 2019)

התורה בפרשה מפרטת את הקורבנות, המנחות והנסכים שיש להביא ולהקריב במועדים השונים: קורבן התמיד הקרב בכל יום שחרית ומנחה וכו׳.

במדרש יש דיון מעניין על מה הוא הפסוק הכי חשוב בתורה?
בן זומא אומר:״שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד״.
בן ננס אומר:״ואהבת לרעך כמוך״.
שמעון בן פזי אומר: ״את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״.
(פסוק שמופיע בפרשת השבוע לגבי קורבן התמיד).

המדרש להפתעתנו אומר ששמעון בן פזי צודק. ״את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״.

בהסתכלות ראשונית, זה לא מובן. זה הפסוק החשוב ביותר?
בדרך החסידות מוסבר, מה הדבר הכי חשוב בעולם? הדבר אותו אני צריך לעשות עכשיו (הכבש האחד שמוטל עלי לעשות כעת).

איך זה רלוונטי לנו היום כיוגיסטים?
לכל אחד מאיתנו נעים לבוא לשיעורי היוגה בסטודיו בזמן שנוח לנו (אולי בערב). אבל אולי אפשר לחשוב לפתוח את היום עם כמה ברכות לשמש בבוקר בבית? אצל חלקנו המחשבה לתרגל לבד בבית עכשיו מפחידה!

לכולנו נוח לתרגל בתרגול התנוחות/נשימות/מדיטציה שלנו את הדברים שנוח לנו, שאנחנו נהנים מהם. אצל אחד זה כפיפות לפנים, השני כפיפות לאחור. אחד אוהב עמידת ראש, השני בורח מהמחשבה להתהפך.

״את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים״. להתמיד בתרגול בזמנים קבועים ולתרגל גם את הדברים שפחות זורמים לי. אולי נשימות? אולי מדיטציה?

אתגר אפשרי הוא לחשוב בצורה כנה עם עצמי, מה אני יכול לקחת על עצמי (אפילו משהו קטן)? ולהתמיד בו יום יום לאורך זמן גם כשלא נוח לי.

שבת שלום ומבורך