על תודה ועל ניסים / פרשת צו / חומש ויקרא

י״א בניסן ה׳תשפ״א (מרץ 24, 2021)

המשפט הראשון שאומרים כשקמים בבוקר: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך״. בפרשה מסופר על קרבן תודה – ״אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן״. עניין התודה לבורא העולם הופך להיות ענין מרכזי אצל האדם בבגרותו. קרבן תודה הכוונה להקרבת קורבן כתודה על משהו וגם קרבן מלשון התקרבות לבורא עולם, התקרבות לעצמי. מצד אחד זה טריוויאלי להוקיר תודה, ומצד שני לפעמים זה לא כזה פשוט (מודעות). "קרבן התודה" מלמד אותנו להכיר בטוב בחיינו ונקרא גם ״שַׁלְמֵי תודה״. את הקרבן העלה האדם לאות תודה לבורא על החסד שגמל עמו, למשל אם ניצל מן הדרך או שנתרפא ממחלה. האדם יצא בשלום ממצבו הקודם ולכן ניתן להבין את המילה שַׁלְמֵי. חלקנו נוטים להסתכל על חצי הכוס הריקה ועל דברים שאין לנו, במקום להעריך את מה שיש וקיים.

איך זה רלוונטי לנו היום כיוגיסטים?

אחרי שמאבדים משהו וזוכים בו בחזרה – רק אז אנו זוכים להכיר תודה וליהנות באמת מאותו הדבר. דוגמת נשימת אויר צח, אחרי שמורידים את המסיכה מהפנים. יציאה לטיול בטבע אחרי סגר. פגישה עם חברים שלא ראינו הרבה זמן בגלל מגבלות התנועה. תרגול יוגה טוב ומהנה על המזרן אחרי פציעה או תקופה שלא תירגלנו וכו׳. היכולת להתחדש כל הזמן היא לדעתי בגדר נס. ניסים קורים לנו כל יום ולרוב אנחנו בכלל לא שמים לב לקיומם. העובדה שהסטודיו הצליח לשרוד שלושה סגרים זה נס. ועצם האמון של הלקוחות שברובם חזרו לתרגל זה נס.
מנהג תרבותי מקובל בהודו הוא הצמדת כפות הידיים יחד לפני הלב עם חיוך המלווה בברכת ״נמסטה״. לפי ויקיפדיה: ״על פי תורת היוגה המחווה נמסטה מייצגת את האמונה שיש ניצוץ אלוהי בתוך כל אחד מאיתנו שנמצא בצ׳אקרת הלב. ביחסי מורה ותלמיד, נמסטה מאפשרת לשני אנשים אלו להתאחד באופן אנרגטי למקום של חיבור ונצח, חופשי מהבלי הקשר של האגו״.

תודה רבה לכולכם על הממשקים השונים בדרך המשותפת שלנו.

שבת שלום ומבורך וחג פסח כשר ושמח,
עדי 🙏

נ.ב. השראה לכתיבה מהדברים של הרב רפאל כהן על הפרשה וסיון רהב מאיר.