הכרת הטוב/פרשת האזינו/חומש דברים

ה׳ בתשרי ה׳תשפ״א (ספטמבר 23, 2020)

פרשת האזינו היא למעשה שירה/נאום התוכחה המסכם את ארבעים שנות החינוך של משה רבנו את עם ישראל, דור המדבר. ומעניין מה אומר משה בנאום הפרידה החינוכי שלו? הוא לא מדבר על מצוות בין אדם למקום ולא על מצוות בין אדם לחברו. הוא מדבר על דבר אחד: הכרת הטוב. אי כְּפִיּוּת טובה. הוא כנראה מבין שזה הבסיס לדפוסי החיים שלנו לאורך כל החיים. הוא מדבר על היחסים שלנו עם בורא עולם שמצד בורא עולם: הכין לנו את ארץ ישראל, הוציא אותנו ממצרים, הוביל אותנו במדבר. ומצדנו: ״וישמן ישורון ויבעט״. ״בעטנו״ בו. ומשה ממשיך: ״ותשכח אל מחוללך״ וכו׳. אפשר להרחיב את מערכות היחסים האלה ליחסי ילדים להוריהם. ליחס של אזרחים כלפי המדינה. ואם נכיר בטוב ונתייחס ברצינות למערכות היחסים הללו אז למרות כל הבעיות הבית יישאר בית חזק ויציב.

איך זה רלוונטי לנו היום כיוגיסטים?

העבודה שלנו על גילוי וזיהוי הכרת הטוב עולה הילוך בתקופה הזאת. לגלות את נקודות האור כשלא עובדים, כשנמצאים מבודדים בבית והתקשורת עם המשפחה יותר אינטנסיבית, מאתגרת. ובכל זאת ודאי שרובנו יכולים להפוך את הלימון ללימונדה. המציאות שהיתה כנראה שלא תחזור בדיוק כפי שהיתה ואנחנו נדרשים להשתנות. זכיתי להיות לאחרונה בריטריט של שבוע שבו חייתי עם המחזוריות של הטבע. הליכת זריחה, הליכת שקיעה. שינה מוקדמת, קימה מוקדמת. הסדר הזה קסם לי והחייה אותי. עד כמה שניתן אני ממשיך לחיות לפי הסדר הזה ולהכניס את התרגולים הפשוטים של היוגה לחיי. תרגול תנוחות, נשימות, מדיטציה וקצת זמן שמש והארקה.

מאחל לכולנו להכיר בטוב שבפסק הזמן הזה. עבורי זאת הזדמנות נדירה לעשות חשבון נפש משמעותי ולאמץ באומץ שינויים.

שבת שלום ומבורך.

גמר חתימה טובה,

עדי

נ.ב. השראה לכתיבה מהדברים של הרב ישראל מאיר לאו על הפרשה.